בספרו החדש "מנהיגות" יוצר הנרי קיסינג'ר את ההבחנה בין שני טיפוסי מנהיג: איש החזון ואיש הביצוע, או בלשונו "הנביא" ו"המדינאי", ומתווה את דיוקנם של שישה מנהיגים שהכיר אישית: קונרד אדנאואר, ריצ'רד ניקסון, שארל דה גול, אנואר סאדאת, לי קוואן יו ומרגרט תאצ'ר
Henry Kissinger, Leadership: Six Studies in World Strategy, Penguin Press, NY, 2022
איתמר רבינוביץ'
פורסם: הארץ, 7.9.2022
בגיל 99 נהנה הנרי קיסינג'ר ממעמד ומוניטין ייחודיים בקהילה העוסקת ביחסים בינלאומיים, מדינאים ודיפלומטים, התקשורת והאקדמיה. הדפוס המוכר לאישים כמוהו שכיהנו כמזכירי מדינה או יועצים לביטחון לאומי לאחר שסיימו את תפקידם הוא תקופה בת כמה שנים שבה הם מפרסמים את זיכרונותיהם, נושאים הרצאות ומשתתפים בוועידות וכינוסים, מצטרפים לאוניברסיטה או מכון מחקר, ובהדרגה נעלמים מן הזירה הציבורית. קיסינג'ר סיים את תפקידו כמזכיר המדינה של ארצות הברית בינואר 1977, כאשר ממשל קרטר החליף את ממשל פורד. מאז עברו קרוב לחמישים שנה והעולם עדיין קשוב למוצא פיו, לספריו ולמאמרי הדעה שהוא מפרסם בעיתונות. ביסודה של תופעה זאת נמצאות יכולותיו יוצאות הדופן, הבקיאות, החריפות, הניסיון העשיר והיכולת לראות את הדברים בפרספקטיבה של מאות שנים.
קיסינג'ר הגיע לניו יורק כנער פליט מגרמניה הנאצית וחזר לגרמניה בשורות הצבא האמריקאי. בתום מלחמת העולם השנייה פנה לאקדמיה. הדוקטורט שלו, שעסק בבניית הסדר החדש באירופה אחרי תבוסתו של נפוליאון בניצוחו של המדינאי האוסטרי מטרניך, הקנה לו משרה באוניברסיטת הרווארד. ספרו השני, שעסק באסטרטגיה גרעינית, בנה את המוניטין שלו. כבר בשלב מוקדם של הקריירה האקדמית שלו הוא גילה עניין בזירות הפוליטיות האמריקאית והבינלאומית. הוא יעץ לג'ון קנדי הדמוקרט ולאחר מכן היה למקורב ובן חסות של נלסון רוקפלר, הרפובליקאי המתון. על אף זיקות אלו בחר בו ריצ'רד ניקסון כיועץ לביטחון לאומי לאחר בחירתו לנשיאות ב-1968. לאחר כמה שנות יריבות עם מזכיר המדינה הראשון של ניקסון ויליאם רוג'רס, החליט ניקסון למנות את קיסינג'ר למזכיר המדינה ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק גם בתפקיד היועץ לביטחון לאומי. העוצמה שצבר ומסכת ההישגים של מדיניות החוץ שניהל עם ולמען ניקסון הקנו לו מעמד יוצא דופן בארצות הברית ובזירה הבינלאומית.
יכולותיו יוצאות הדופן של קיסינג'ר התגלו פעם נוספת בדרך שהשכיל לנצל ולשמר מעמד זה. הוא פירסם שלושה כרכים עבי כרס ומרתקים של זיכרונותיו מהבית הלבן ושורה של ספרים, בנה חברת ייעוץ משגשגת שהפכה אותו לאיש עשיר, פירסם מאמרי דעה בתקשורת, ובעיקר השכיל לטפח את קשריו עם שורה ארוכה של מנהיגים בעולם, ובכללם ההנהגות הרוסית והסינית וראשיהן של רוב מדינות אירופה.
קיסינג'ר עצמו, שלא היה ולא ראה עצמו כמנהיג אלא כדיפלומט, ייצג שילוב יוצא דופן בין שני הטיפוסים. הוא הונחה על־ידי חזון של סדר עולמי וראייה ברורה של היעדים שאליהם חתר וידע לממשם באמצעות חוכמת מעשה, יכולת להבין ולפענח את בני שיחו, שליטה בפרטים ויכולת מניפולטיבית
הרשת שטווה קיסינג'ר הזינה את עצמה: מנהיגים ופוליטיקאים פגשו אותו כל אימת שביקש משום שרצו לשמוע את דעתו, והוא עצמו יצא מהפגישות כשהוא מוזן באינפורמציה מוסמכת ועדכנית. היתה זאת התנהלות חכמה שהצליחה בראש וראשונה משום שאת קיסינג'ר כדאי היה תמיד לפגוש על־מנת לשמוע רעיון מקורי או ליהנות מתובנות ופרספקטיבה. קיסינג'ר מצדו יצא נשכר באינפורמציה חדשה ובהצצה לנקודת המבט של מנהיגים ואישים רבי השפעה שאותן יכול היה להביא לידי ביטוי בכתיבתו או בעבודת הייעוץ שלו.
בשנים האחרונות הוא פנה לכתיבת הספר הנוכחי ובנה אותו משני חלקים. חלקו הראשון והקצר של הספר הוא מסה על מנהיגות. אחד הקטעים המעניינים במסה הוא ההבחנה בין שני טיפוסי מנהיג: איש החזון ואיש הביצוע, או בלשונו "הנביא" ו"המדינאי". הקורא העברי ייזכר מיד במסתו של אחד העם "כוהן ונביא". אלה כמובן "טיפוסים אידיאליים", שכן במציאות קיימים שניהם במידה זאת או אחרת אצל כל מנהיג ראוי לשמו, שלא לומר דגול. קיסינג'ר עצמו, שלא היה ולא ראה עצמו כמנהיג אלא כדיפלומט, ייצג שילוב יוצא דופן בין שני הטיפוסים. הוא הונחה על־ידי חזון של סדר עולמי וראייה ברורה של היעדים שאליהם חתר וידע לממשם באמצעות חוכמת מעשה, יכולת להבין ולפענח את בני שיחו, שליטה בפרטים ויכולת מניפולטיבית.
חלקו העיקרי של הספר בנוי מפרופילים של שישה מנהיגים: קונרד אדנאואר, ריצ'רד ניקסון, שארל דה גול, אנואר סאדאת, לי קוואן יו ומרגרט תאצ'ר. הפרופילים מועשרים על־ידי היכרות אישית, אך מבוססים בעיקרם על מחקר ותיאור פרטני של הקריירה הפוליטית שלהם ויכולתם לחולל שינו ולהתגבר על אתגרים ומשברים. שניים מהפרופילים מעניינים במיוחד.
שארל דה גול היה מנהיג מרשים במיוחד, שהצליח להתגבר על שני משברים עמוקים. הראשון היה תבוסתה של צרפת לגרמניה ב-1940. דה גול, שהיה גנרל זוטר יחסית, לא היסס למרוד במרשל פטן, המצביא הנערץ של מלחמת העולם הראשונה, שנכנע ונהפך למעשה למשתף פעולה עם היטלר. דה גול טס ללונדון, קרא תיגר על פטן והקים את הממשלה והצבא של צרפת החופשית. הוא קרא תיגר על מנהיג נערץ שנתמך על־ידי צרפתים לא מעטים, שחלקם ראו באנגליה אויב מר לא פחות מגרמניה.
דה גול הונע על־ידי אמונה עמוקה בגדולתה וייחודה של צרפת. הוא היה נחוש ליצור ולשמר לה מעמד כשותפה, זוטרה אמנם, בקואליציה האנטי־נאצית ולשבת ליד שולחן המנצחים בתום המלחמה. בדרך לאותו שולחן היה עליו להתגבר על שורה ארוכה של מכשולים, שהעיקרי בהם היה יחסם המזלזל ולעתים העוין של רוזוולט וצ'רצ'יל. דה גול הפליא לנצל כל קלף שעמד לרשותו. לקראת תום המלחמה היה הקלף העיקרי שלו החשש של מעצמות המערב מהשתלטות קומוניסטית על צרפת. דה גול הצליח לכלול את צרפת בקואליציה המנצחת ולהחזיר לה בתום המלחמה את מעמדה כמעצמה שנמנתה עם בעלי זכות הווטו במועצת הבטחון של האו"ם.
היה זה אך טבעי שדה גול ימצא עצמו בשלטון בסוף המלחמה, אבל הוא מצא עצמו מתוסכל. המבנה הפוליטי של צרפת לא איפשר ניהול יעיל של המדינה וחתר תחת יציבותה הפוליטית. דה גול החליט להתפטר ולצאת לגלות פוליטית לעיירה קטנה במזרח־צרפת. הוא חזר לשלטון כמושיעה של צרפת בשל המשבר האלג'ירי.
המערכה הכפולה נגד המורדים האלג'יראים ובין תומכי הנסיגה מאלג'יריה לבין המתיישבים הצרפתים וחסידי "אלג'יריה הצרפתית" איימה לחולל בצרפת מלחמת אזרחים והפיכה צבאית. ברור היה שרק דה גול יוכל להציל את הרפובליקה. הגנרל הפגין פעם נוספת יכולת לתמוך בחזון הברור שלו (ההכרח לסגת) לבין יכולות פוליטיות וטקטיות נדירות שהביאו אותו לשלטון שלא באמצעות הפיכה צבאית, כשהוא מטעה את המתיישבים וחסידיהם שסברו בטעות שהוא לצדם. דה גול הוציא את צרפת מאלג'יריה והשלים את המהלך על־ידי שינוי חוקתי ופוליטי עמוק, שהעניק לצרפת שלטון נשיאותי יציב.
בחירתו של קיסינג'ר בריצ'רד ניקסון כאחד מששת המנהיגים שעליהם מושתת ספרו מעוררת כמה שאלות. מדוע לבחור בדמות אפלה ורדופת שדים של נשיא שנאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שחולל בארצות הברית משבר חוקתי־פוליטי עמוק? תשובתו של קיסינג'ר עצמו היא כי ניקסון אכן היה איש אפל ומוזר ומורשתו במדיניות הפנים שלילית בתכלית, אך במדיניות החוץ והביטחון הלאומי הוא הותיר אחריו מורשת ורשימת הישגים מרשימות ביותר: הדטנט עם ברית המועצות, הפתיחה לסין, סיום מלחמת וייטנאם וראשיתו של תהליך השלום בין ישראל לעולם הערבי. הישגים אלה היו פרי שותפות יוצאת דופן בין נשיא אנטישמי וחשדן לבין עוזרו היהודי המבריק. ניקסון ידע היטב עם בחירתו שהוא רוצה בקיסינג'ר כמי שיעזור לו לבצע את חזון מדיניות החוץ שלו. הוא ידע להבליג ולהשלים עם התהילה והקרדיט בהם זכה עוזרו, וזה, מצידו, למד כיצד לשרוד בבית לבן רדוף תככים וקונספירציות ולחלוק את התהילה עם ניקסון.
הקורא זוכה להצצה נדירה לדמותו של ניקסון, אדם שנמנע בדרך־כלל מלהביע את רצונו המפורש אלא בפני חבורת עוזרים מהימנים שתיווכו בינו לבין העולם. ניקסון נרתע מעימותים בין אישיים ובחר בדרכים עקמומיות על־מנת להתנהל עם בני־שיח. לקורא ברור מדוע חייב היה קיסינג'ר לכלול בספר את מי שהיה הממונה עליו ושותפו הבכיר, מי שללא תמיכתו לא היה המחבר מגיע לאן שהגיע. מכל מקום, תיאורו של קיסינג'ר את אישיותו של ניקסון ואת הבית הלבן אותו ניהל מרתק ומביך כאחד. כך הוא מספר שבתום הפגישה הראשונה ביניהם, כאשר הציע לו ניקסון במפתיע לכהן כיועצו לביטחון לאומי, אמר ניקסון לעוזרו רוברט הלדמן שיש עתה להתקין קו טלפון למשרדו של פרופ' קיסינג'ר בהרווארד. קו טלפון כזה לא הותקן מעולם, ורק בדיעבד, כאשר החל קיסינג'ר לעבוד בבית הלבן, הבין שמשפטים מעין אלה לא היו הוראות לביצוע אלא אינדיקציה לעוזריו המהימנים שעם קיסינג'ר עומדת להתפתח מערכת יחסים משמעותית. כאשר קוראים תיאורים כאלה קל יותר להבין כיצד התגלגל קיסינג'ר לפרשת ווטרגייט.
הספר מרתק ומאלף והוא מותיר אותנו עם שאלה אחת גדולה: מדוע אין היום בצפון־אמריקה או באירופה מנהיג בעל שיעור קומה שיידע לנווט את העולם, או לפחות חלק ממנו, אל מחוץ למשבר העמוק שהוא שרוי בו. דה גול היה אחד משלושת מנהיגי המערב בעת מלחמת העולם השנייה לצדם של רוזוולט וצ'רצ'יל. השניים האלה לא נכללו ברשימת הפרופילים של קיסינג'ר אך מדכא להעמיד את ההנהגה הנוכחית של מעצמות אלו מול שלישייה שהנהיגה את המערב באותן שנים מכריעות.
Comments